ארט-פוקוס 5

ארט פוקוס 5 נפתח!

rachel — Thu, 25 Sep 2008 07:50:38 +0000

בנוכחות 1500 משתתפים נפתחה תערוכת ארט פוקוס 5 "האם אמנות יכולה יותר?" ביום ג', 23.9.08 .
התערוכה תהיה פתוחה עד ל-23.10.08.

האמנית המרוקאית לאטיפה אקשאש על רקע יצירתה צילום: ששון תירם

רות חשין ,נשיאת הקרן לירושלים, מקבלת הסבר מהאמן אריאל שלזינגר על עבודתו. צילום: ששון תירם.

שמחים להודיע שאנו כאן באופן רשמי!

rachel — Sun, 14 Sep 2008 06:11:24 +0000

(גם אם ישנם עדיין דברים קטנים שאנו עובדים על תיקונם)
נשמח לראותכם בארט פוקוס 5 , 24.9 – 23.10.2008
להתראות!

Multiple image test post

admin — Sat, 23 Aug 2008 00:23:49 +0000

Pascale-Marthine Tayou sees his work as constituting a battle for human rights in contemporary society. Tayou, who was a lawyer before becoming an artist, was disappointed to discover that human rights are not adequately protected. s he began making art, he decided to take an experimental approach. Combining the memory of his African heritage with harsh criticism of Western colonialism, Tayou replaced the clichéd materiality of his black culture with multimedia, which is combined with “performative” activity to form hybrid fetishes. His unique combination of traditional and ntemporary forms creates a brutal and provocative work concerned with the deconstruction of aesthetic conventions nd social practices. Tayou’s work is a breathtaking and shocking statement about exchange value in the age of globalization. The three objects featured in this exhibition resemble vestiges of his travels throughout the world – an ccumulation of urban garbage and totems composed of trash, which he has preserved as precise contemporary manifestations of consumer culture.

ריאן גנדר

rachel — Tue, 19 Aug 2008 11:07:55 +0000

11 התצלומים המתארים את המחקר והפיתוח לעבודה דף נייר שעליו הייתי אמור לרשום, כאשר התחלק משולחני ונפל על הרצפה, הם דוגמא מצוינת לדקות ולרגישות המאפיינות את פעילותו של גנדר, בסדרה העוסקת במושג הטריטוריה על מובניו השונים. עבודתו המושגית של גנדר נוגעת בפיזי, ברגש, בהליכי חישה ובגבולות ההתנסות. היא בנויה מרבדים-רבדים של עובדה ובדיון: פרטי חיים וביוגרפיה, תולדות האמנות, הליכים אמנותיים ומשלים סתומים מורכבים בה ליצירת מניפה של צורות — פיסול, מיצב, טקסט מודפס, מיצג — המקנה לעבודתו מבנה של נראטיבים שבורים ואט מים. בעיסוקו בתפקיד הצורה ובתקני התצוגה המוזיאלית, בטיפולו במורשת המודרניזם ובפירוקה, גנדר מתמקד ביחסים בין המצב האנושי והמבנים החברתיים — רשת מורכבת של השתמעויות מנטליות ופיזיות, שבמרכזה האמן.

לוריס גריאו

rachel — Tue, 19 Aug 2008 10:58:38 +0000

הפרויקט תדר של דימוי ראשיתו ב 2006- , כאשר לוריס גריאו החליט לערוך ניסוי נוירולוגי ולתעד את פעילות המוח שלו במשך שלושים דקות. גריאו היה אז בעיצומו של פרויקט אחר, דלת המרתף, שזיכה אותו בהכרה ציבורית רחבה. פעילותו יוצאת הדופן בין אמנות למדע והתמסרותו לניסויים מסוגים שונים צבעו את עבודתו בגוון ייחודי והיוו תשתית למהלך אסתטי ספקולטיבי, שסוכם בתערוכת יחיד מקיפה בארמון טוקיו בפריז (2007). בשלב הנוכחי של הפרויקט תדר של דימוי, התדרים חשמליים מתממשים בחומר כגופי-ויברציות. יחידת העבודה המרכזית משדרת גלי מוח לשישה ויברטורים זעירים, המותקנים בתוך המבנה האדריכלי של חלל התצוגה. ויברציות סייסמיות ואחרות מגיבות על תדרים רעיוניים וממחישות יחסי גומלין בין העבודה לצופים.

מאיה באייביץ'

rachel — Tue, 19 Aug 2008 10:56:31 +0000

בעבודה ורטיגו (2007) — הצבת וידיאו בריבוי ערוצים — עבדה מאיה באייביץ' עם חוסים במוסד לבריאות הנפש בסראייבו, השרים שירים הוליוודיים כמו "כשהזמנים עוברים" או "שיר אשיר בגשם". מסבירה מאיה באייביץ' בראיון עם אנג'לה וטזה (:)Vettese

"הוליווד היא סמל של מכונת חלומות, שבעומדה פנים-אל-פנים מול מציאות קשה — דינה להיכשל ולהיעשות מגוחכת. חלקים מהשירים נערכו לתוך מערבולת של דימויים וצלילים המקיפים את הצופה משלושה צדדים. אין בורטיגו נראטיב: הוא מְתקשר על מישור רגשי, בניסיון להראות איך כל הסיפורים האלה כבר לא מסבירים דבר. הכותרת של היצ'קוק רק שבה ומדגישה את התהום בין החלומות למציאות. [....] אנחנו חיים בעולם הסובל משכחה, מאובדן של אידיאולוגיה וערכים, ג'ונגל תחרותי שבו רק הצעירים, הבריאים, היפים והעשירים — והשותקים — מקבלים זכות לאושר. ובסופו של דבר, הם גם הכי דומים לגיבורים ההוליוודיים. האחרים — כלומר, רוב העולם — יכולים רק להיזרק מתוך החברה ולהישכח, להיחתך החוצה בעריכה. כמו בורטיגו של היצ'קוק, גם ורטיגו שלי מתחיל בטראומה, וזו רק מובילה לטראומה חדשה. בריחה אינה אפשרית".

דיויד מליקוביץ

rachel — Tue, 19 Aug 2008 10:54:51 +0000

סדרת הסרטים האפיים של האמן הקרואטי דוויד מליקוביץ — הטרילוגיה במה למורשת חדשה (2006) — מציגה עולם עתידני, סביב שנת 2045 . הסרט הראשון, שצולם לאורך שלוש שנים (2006-2004), מתמקד בקבוצת מטיילים המבקרים בפארק זיכרון לקורבנות מלחמת העולם השנייה, שהוקם בפטרובה גורה, קרואטיה, על-ידי ממשלת יוגוסלביה הקומוניסטית. במהלך ביקורם באנדרטה ניצת ויכוח על משמעותה, שנשתכחה מזמן — אין לאנדרטה משמעות עבורם, ממש כשם שניב דיבורם זר לנו. בסרט השני, המתרחש עשרים שנה אחר כך, נראה ילד המשקיף ממגדל האנדרטה אל נוף ריק מכוסה שלג, כאילו בעיצומו של מסע צליינות רוחני כלשהו. הסרט השלישי והאחרון מתאר בני נוער המסתובבים בלי מטרה סביב המגדל המרכזי של האנדרטה הנטושה, מפטפטים ומשחקים. בלב-לבה של העזובה, מעוז זה — יד להיסטוריה של המאה ה 20- — הופך בשביל המבקרים לאגדת עם, ומבנה הבטון הגולמי נעשה קליפה ריקה, שחדלה להצביע על האלימות המיוצגת בה. הסרט מזמין את הצופים לגלות כיצד המשמעות של ההיסטוריה ואנדרטאותיה משתנה מעידן אחד למשנהו.

אורי זוהר

rachel — Tue, 19 Aug 2008 10:50:53 +0000

הסרט חור בלבנה (1964) כבר היה למיתוס, ויוצרו — לאחת הדמויות המרכזיות באוונגרד של תקופתו. חור בלבנה — שתוכנן במקור כרצף של מערכונים, השואבים את ההומור שלהם מן הפער שבין האידיאל למציאות ובין ההרפתקה הרומנטית למסחר — היה לסרט פנטסטי ומוזר, המעורר בצופה התעלות בצד מרירות. כשיר הלל להכחשה עיקשת של מציאות טרגית, הישגו הגדול ביותר הוא הומור ייחודי הנטוע בסיטואציה שהיא אולי הקומית מכולן. שני מהגרים, ממזרח אירופה ומצפון אפריקה, מנסים לבנות לעצמם חיים ומקימים שני קיוסקים באמצע השממה. אלא שאיש לא נראה בסביבה למעֵט חזיונות תעתועים, שבהם אפשר לזהות את רוחות הרפאים של הקולנוע עצמו. בין סרט המתח למערבון, בין תיעוד המציאות לדרמה, חור בלבנה חוגג כל ז'אנר קולנועי אפשרי במהלך שכולו התפכחות רבת-הוד מהמיתולוגיה הטריטוריאליסטית של כיבוש השממה.

סיימון סטרלינג

rachel — Tue, 19 Aug 2008 10:48:10 +0000

סרטו של סיימון סטרלינג, סיפור קצר / היסטוריה חטופה (1999), מגולל את סיפורו של מזלג כסף, החוזר והופך לחומר הטבעי שממנו נוצר ואז עובר מטאמורפוזה נוספת ועוטה צורה חפצית אחרת. אמת ובדיון משתלבים זה בזה בתיווכה של עדשת המצלמה. המתיחה האבסורדית של תהליך הייצור, והתיווי שנגזר ממנה, סוללים דרך להתייחסות מלאה יותר מן השגור לתבניות החברתיות והתרבותיות שבהן מעוגנים החפצים האלה בדרך כלל. כדרכו, סטרלינג מתיק חפצים מהקשרם ומסביבתם, כופף אותם לתמורה צורנית, ובתוך כך מפנה תשומת לב לכוונה שמאחורי הדברים ולתנאי הייצור שלהם. ההקרנה הכפולה מסמיכה את הסרט המוקרן בהילוך קדימה להילוך מקביל לאחור, והצופה עֵד לפיגורה יוצאת דופן של פלינדרום חזותי.

משה ניניו

rachel — Tue, 19 Aug 2008 10:46:13 +0000

קיתרה (1996) הוא וידיאו של הקרנה בתוך הקרנה. הוא מחקה בגולמנות "פיילוט" לפרסומת, המציג קופסת דבש פתוחה המתרוקנת בהדרגה מתכולתה. ככל שהקופסה מתרוקנת — כך אנו מיטיבים להבחין בהקרנה של דמויות עוברים-ושבים, שכמו נתפסו במצלמה במעגל סגור של מרכז קניות. קולות הרקע מזכירים את אלה הנשמעים בלא- מקומות המוקדשים לצריכה. העבודה מהווה מעין הרהור מטרים על אתר התערוכה, העתיד להפוך לקניון. משה ניניו, כדרכו, מלהטט — במישורי השתקפות שונים — עם מעמד הדימוי כאובייקט ועם המיזנסצינה החוזרת שלו במקום-לא-מקום. דבר דומה מתרחש בתיבת אור קטנה (2004), הנראית כמו פרסומת פרדוקסלית ל"שטיח" יוצא דופן, העשוי מעלים יבשים, קליפות עץ ושאר שאריות ויוצר פני שטח מופשטים למחצה. כאן הביקורת אינה מתבצעת באמצעות תיבת האור; תיבת האור עצמה היא זירת הפשע.