נקודת המוצא לעבודה עוד עוד (2003) היא זיכרון שצויר ונכתב על-ידי אביו של סעדן אפיף, בניסיון לרדת לחקר הרגש האסתטי הראשון שחווה בחייו. זיכרון זה, הנמסר גם לצופים בעבודה זו, מפורק לשני מהלכים של היסטוריה בתנועה: על הרצפה מונחת ערימה של תצלומי זירוקס ורישומים קטנים של פרח בעציץ, פשוטים בסגנונם וטעונים רגש; על הקיר נראה שיעתוק מוגדל של הפרח, צורת יסוד באמנות, אך הפעם בניאון. האור הבוקע ממנורת הלהט, עם הרעד העובר בו ומוחזר כמקצב פועם גם מגופי התאורה של המיצב, מלביש את הזיכרון המקורי בהילה חדשה. כנראטיב המעוגן בניסיון הפרטי אך מכוון אל המושג, הוא חושף את מהות המחווה הגרפית המבוצעת כאן במנותק מכל צורך חומרי. מהמהלך עשויה לצמוח אולי הגדרה אפשרית חדשה של האמנות, הקוראת תיגר על המובן מאליו.
